החיים בטאבים – ממשק חדש בג’ימייל והרהורי מולטי טאסקינג

לפני שבועיים גוגל יצאו עם שדרוג משמעותי לממשק הג’ימייל בו הם הציגו בגאווה את הקונספט החדש שבו ה-inbox מתפצל לכמה טאבים שונים, מחולקים לפי קטגוריות שגוגל קבעו כגון סוציאלי ופרסומות, עם אפשרות ליוזר לערוך את הנושאים ולהתאים אותם עבורו. למרות שהייתי סקפטי לגבי הנוחות בפיצול הדואר הנכנס שלי, החלטתי לא להיות שלילי מבלי לנסות, ולזרום עם ההמלצה של גוגל לפצל את תיבת המייל האישית שלי לשלוש לשוניות. הרעיון הוא שכאשר מייל חדש נכנס הוא אוטומטית מתאחסן באחד הטאבים לפי הבנת גוגל. במידה ואתם חושבים שהטאב שגוגל בחר עבורכם אינו מתאים, אתם יכולים לגרור את המייל לטאב המתאים. עם הזמן גוגל ילמד לזהות יותר טוב מה מתאים לטאב של חברים לדוגמא ומה שייך לעבודה. אחת הביקורות היחידות שהיו לי על הממשק החדש היתה העדר אינדיקציה למספר המיילים שלא נקראו בכל טאב, למרות שיש שפע של מקום בטאבים.
באופן כללי אני מבין מדוע גוגל באו עם הפתרון של חלוקת ה-inbox  לטאבים. המון אנשים כיום משתמשים באימייל שלהם כדרך התקשורת המרכזית שלהם ומקבלים עשרות מיילים ביום שקשורים לעבודה ו/או החיים הפרטיים מחברים, ממשפחה, ממבצעים ואינדיקציות מפייסבוק, ומתקשים לעמוד בכמויות הדואר הנכנס ולעשות סדר בין עיקר לתפל, בין לימודים, עבודה וחיי חברה. גוגל חשבו לעצמם שבאמצעות בינה מלאכותית הם יכולים לעזור למשתמשים שלהם לעמוד בשתף האינפורמציה שמציף להם את תיבת הדואר.
נקפוץ לסוף וכבר אספר לכם שאחרי שבועיים נסיון החזרתי את הג’ימייל שלי כך שתהיה לי תיבת דואר נכנסת אחת, אבל הניסוי הזה רק הזכיר לי את המחשבות שיש לי על כל נושא הפיצול שכולנו חווים היום בעולם הדיגיטלי שתופס חלק משמעותי מהיום שלנו.
כאשר התוודתי לראשונה לקונספט של טאבים בגרסה הראשונה של דפדפן פיירפוקס, מהר מאוד יצרתי הרגלי גלישה של קריאת עיתון באמצעות פתיחת טאבים של כל הכתבות שמעניינות אותי על סמך הכותרת שלהם ואח”כ קריאה של טאב אחרי טאב. בצורה דומה הייתי מחפש דברים בגוגל, פתיחת טאבים רבים ולאחר מכן בדיקה של כל אחד מהם. הרבה פעמים לא הייתי מסיים לעבור על הטאבים הרבים שפתחתי לעצמי וכך הייתי מוצא את עצמי עם אין ספור לשוניות, שהייתי מסרב לסגור לפני שהייתי קורא את התוכן שבהם, בגלל החשש לאבד אינפורמציה חשובה שלא אוכל לחזור אליה יותר מאוחר. עם התפתחות הדפדפנים, נוסף פיצ’ר חדש וחשוב ששומר את כל הטאבים של היוזר, גם לאחר שסוגרים את הדפדפן. עכשיו כבר ניצבתי עם חובות קריאה רבים יותר וכיום המצב הרגיל שלי הוא שיש לי עשרות טאבים פתוחים בכל אחד משלושת הדפדפנים שלי. לעיתים קרובות שאשתי שואלת אותי מה אתה עושה, אני עונה לה “סוגר טאבים”, כלומר מנסה לסגור מספר מצומצם של טאבים לאחר קריאה מהירה. לפעמים, כשקוראת טעות אנוש או טכנית, למרות שהדפדפן אמור לשמור לי את כל הלשוניות, בכל זאת אני מאבד עשרות מהם והדפדפן נפתח נקי וחדש. באופן מוזר, באותו רגע אני מרגיש סוג של שחרור וכאילו הורדתי מעצמי כמה קילו של חובות וסידורים.

LifeInTabs2

העניין הוא שהמולטי טסקינג או בשמו העברי ריבוי המשימות, הפך להיות אחד מהמאפיינים המרכזיים של החיים של הדור הנוכחי שמשתמש בטלפון הנייד ובמחשב בצורה אינטנסיבית. בני נוער כיום קופצים ממבט למורה שמסביר משהו על הלוח, לכתיבת עדכון בטוויטר בטלפון הנייד וקריאת העדכונים של חבריהם בפייסבוק. בפייסבוק אנשים מרגישים לחץ להיות אקטיבים כדי לשמר את הקיום הדיגיטלי שלכם ובכך ליצור כמה זהויות שפועלות במקביל באותה נקודת זמן. הרבה פעמים אני מרגיש שזה מאוד קשה ומעייף, אך הרצון להיות נוכח בכל המקומות בו זמנית הוא חזק ממני. אנשים היום מפחדים שדברים חשובים ומעניינים קורים במקום כלשהו באינטרנט בזמן שהם עושים דבר אחר והרגשת הפחד להחמיץ היא תמידית.
מלבד הקושי בלתחזק ריבוי זהויות, יש גם את עניין עומס האינפורמציה שזורם בגלים אדירים ושוטף אותנו דרך המכשירים שלנו. רק במחשב שלי, מלבד שלושת הדפדפנים המלאים בחומר לקריאה, או מהווים מעין תזכורת לבצע איזשהו עיסוק, יש לי מקומות נוספים בהם יש לי ריבוי ערוצים מקבילים: לוח המשימות שלי ושלוש תיבות מיילים שאני צריך לבדוק באופן תדיר ולהגיב. גוגל רידר (ז”ל) היה עוד כלי RSS שעזר ללקט כתבות מבלוגים שאני מתעניין בהם. בסופו של דבר מבלי לשים לב הפסקתי להשתמש בו, לאחר שקיבלתי כל כך הרבה חומר שחצי מעניין אותי והייתי צריך לסרוק ולקרוא. הייתי יכול לבלות שם ימים שלמים עם תחושה קלה של אשמה, והיה לי קשה לעזוב את התוכנה ולהפסיק לקרוא.
לפעמים אני מזכיר לעצמי את אמא שלי והצמא הבלתי פוסק שלה למידע ותרבות. לפני עשרים שנה היא היתה אוסרת על כל הבית לזרוק את העיתונים לפני שהיא עוברת עליהם אחד אחד ובודקת שאין כתבה שמעניינת אותה. מהר מאוד הצטברה אצלה ערימת עיתונים אדירה שגדלה משבוע לשבוע ונעלמה רק אחרי שהבית שופץ ואימי החליטה לוותר על הנושא. באותה תקופה היא היתה מקליטה במכשיר הוידאו כל תוכנית או סרט שהיה מעניין בערוץ 1 או 2 ואחרי זמן קצר היא מילאה ארון שלם בקלטות שחורות וגדולות כתובות בכתב צפוף על תכולתם. לאחר זמן מה ניסיתי להסביר לה שאין לה שום סיכוי להשלים את הפער בין מהירות ההקלטה ומהירות הצפייה, בהתחשב בכמות העיסוקים שלה, ואכן באיזשהו שלב היא ויתרה והיום היא צופה מעט מאוד בטלויזיה.

מריבוי ערוצי המדיה נגיע לשאלה חשובה: האם כאשר אתם כותבים לעצמכם רשימת משימות לבצע, האם לערבב משימות אישיות עם עבודה? רוב הסיכויים שרובכם יגידו מה פתאום! למה שאני ארשום משימה ללכת לבנק יחד עם משימה להתכונן למצגת בעבודה. גם אני חשבתי כך עד שקראתי את הספר Making ideas happen ובו הומלץ לאחד את כל רשימות הדברים לעשות לאחת. לאחר שהתחלתי לעשות זאת הבנתי את ההגיון וכמה זה טבעי. הרי אתם יכולים לעשות רק דבר אחד באותו זמן, אז כדאי שתחליטו מה זה יהיה לא משנה לאיזו קטגוריה זה משתייך. ברגע שתשברו את הראש מה יותר חשוב, לענות לשלושה מיילים שקשורים לעבודה, או לקחת את הבלנדר לתיקון, כבר תעשו לעצמם את העבודה כי קשה, לקבוע סדרי עדיפויות עם הזמן המאוד מוגבל שלכם, ובעצם להחליט מה יותר חשוב בנקודת זמן הזאת בחיים שלכם.
עם כמות המידע שהאינטרנט מספק וערימות הדברים שאנחנו רוצים לעשות ביום אחד, אנחנו צריכים כלים לאחד זרמים של אינפורמציה לזרם אחד ולסנן מידע שהוא לא פחות ממדהים ורלוונטי אלינו. אחרי הכל יכולת הקשב שלנו מאפשרת לנו להתרכז בדבר אחד בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *